Skip to content

שרירים

שנים שאני לא רואה אותן. נטושות למרגלות הראדיאטור. גם כשגר פה כבר נחבאו מאחורי כתמים שחורים בתודעה. אני מנקה סביבם, מגלגלת עם הרגל לנקות מתחת, מזיזה את דיסקיות הפלדה, מאבֶּׁקֶת חפיף והלאה.

אבל הבוקר קמתי עם רגש להרמת משקולות. רגש עז, אכזר, להרגיש את הדם בשיניים, לקרוע את השרירים, לחצות את קצה גבול היכולת אל הלא נודע, אל עומק הטסטוסטרון, אל לב החיה הרעה, כן. ולמרבה הפלא, כמו פרגוד קסמים, מה ששנים נחבא מול עיניי לפתע נגלה: המשקולות שהשאיר כשעזב. ככה יום-יום מול הפרצוף, למרגלות הרדיאטור. תפסתי עשרים פאונדז בכל יד והתחלתי לקרוע את האימא של הבּייסֶׁפּס:

אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע . . . חמש עשרה, שש עשרה . . . יאללה עוד קצת . . . שלושים וארבע, שלושים וחמש . . . . . . . . . מניאק . . . . . . . . . . . . מאתיים חמישים ושבע, מאתיים חמישים ושמונה, מאתיים חמישים ותשע . . . . . . מי יכול עלי? חיה רעה . . . . . . שלוש מאות שבעים וחמש . . . שלוש מאות שבעים ושש . . . . . . . . . . . . אלף תשע מאות ארבעים ושמונה . . . אלף תשע מאות חמישים ושש . . .אלף תשע מאות שישים ושבע . . . אלף תשע מאות שבעים ושלוש . . . אלף תשע מאות שמונים ושתיים . . . אלפיים ושש . . .

חזון בוגדן

למחרת הקריסה בבית השימוש, ב-11 בלילה קרסה גם חתיכה יפה של תקרת המטבח. אני על גבול הפאניקה. דפקתי לשכן מלמעלה על הדלת צועקת שיפסיק לנזול עלי ושהתקרה נופלת לי על הראש, הוא לא פתח רק המשיך לחרבש עם הדלי והמים. צ’טים, טלפונים, היסטריות. הלכתי לישון. בבוקר, בוגדן הקבלן הגיע עם הפמליה. כרגיל, הוא חשב שזה נורא מצחיק. אני מצביעה על התקרה החשופה.

—בוגדן, בני כמה הקרשים האלה?

—ישנים כמו הבנין. מ-1880 בערך.

—מה זה כל הבנין ככה?

—כל השכונה ככה. יש שתי קירות לבֵנים משני צדי הבנין ובאמצע קרשים.

—אמא’לה. רגע, מה מחזיק את הקרשים?

—קורות פלדה לרוחב. אבל עם בטן. מרכז הבנין שוקע. זאת הסיבה שהרצפות עקומות והתקרה נמוכה באמצע.

—אז זה למה כשנשפך יין בצד אחד של החדר אפשר לתפוס אותו בצד השני?

—כן.

—זה בטוח? הבנין לא יקרוס?

—בטח שלא בטוח. בסוף יקרוס. כל השכונה. את צריכה לראות את צינור הגז במרתף כמה שהוא עקום.

—אבל משגיחים על זה. נכון?

—מי?

—ואש?

—קילבסה בגריל.

—אוי ויי.

—מה את רוצה, הכל פה חרא באמריקה. אנשים מסוכנים. תביאי חמישה אנשים מהרחוב, תראי כולם פסיכים. באירופה זה לא ככה. הכל יפה, נקי, אנשים נחמדים. לא כמו פה, גועל נפש.

—מאיפה אתה?

—אוקראינה.

—אז מה, תחזור?

—לא יודע. אני בן אדם חופשי. יש לי דרכון אמריקאי ודרכון אוקראיני.

“אוקראיני” הוא גמגם. מעניין למה.

—אוקראינה בEU?

—עוד לא. עובדים על זה.

—המממ.

ואז הגיעה ההארה: כשם שאני לא יכולתי להמנע מלסמבל את מצבי הקיומי עם מצב הדירה, בוגדן הקבלן, שמשפץ ברמת חלטורה בקרביים של בנינים עקומים שנבנו למהגרים במאה ה-19 ושחלק מהיופי שלהם זה, ללא ספק, שהם מכוערים, לא יכול להמנע מלסמבל את מצב הבנינים עם מצב האומה. להלן חזון בוגדן:

—אמריקה עוד 10-15 שנים, יהיה פה עולם שלישי. דפוקה כמו הבנין הזה, כמו השכונה הזאת. הכל יקרוס. חרא אנשים מגיעים לפה, איכות ירודה. תזכרי מה שאני אומר לך.

מעניין מה הקבלן טראמפ חושב. שנייה, אני מתקשרת.

טראח

נפלה התקרה. בשירותים. על האסלה. מזל שלא הייתי צריכה פיפי באותו רגע. היה רמז אתמול כשטיפטפו מים מהתקרה במטבח. כוס ששמתי התמלאה במים חומים. התקשרתי להודיע לבעלת הבית נאזרקביץ’.

והיום בבוקר טראח. קיר גבס סָפוּג מים נתלש והתפרק על מתלה השמפו, הקונדישינר והסבונים וגם על האסלה והאמבטיה. קיר בוצי התיז חלקי טיח, בוץ ועץ רקוב לכול עבר. קצת קשה לא לקחת את זה אישי ולסמבל את החיים כדליפה.

כשמסתכלים בין הקירות, לתוך הקרביים של הבניין בן ה-150 שנה, זה לא נעים. העצמות העציות מגלות את הגיל ואת דורות השיפוצניקים. חלטורה על גבי חלטורה. ולמעלה בחור, החלטורות רטובות מדליפה של צנרת בית השימוש של הדייר הסיני. ממש נס שבית השימוש לא קרס יחד עם השכן. הוא לא בבית. ניסו לתפוס אותו בעבודה, אמר בוגדן, הבוס של ולאדימיר, שמנסה לתקן את הדליפה מאצלי. ולאדימיר על סולם, עם ידיים בחור, בגבורה לופת בידיו את הצנרת של בית השימוש. לא סימפטי לראות את הצנרת של הסיני מאצלי.

גם ככה חדר האמבטיה לא משהו. נקודת התורפה של הדירה, ללא ספק. בן כלאיים איסט ווילג’ טיפוסי: הכיור, אין לא צנרת עצמאית, הוא נשפך לאמבטיה. וזה עוד כלום. בבנין השכן, בקומה השניה מימין, האמבטיה היא חלק מהמטבח. רואים מהחלון. שמעתי פעם על כיור מטבח שהופך למקלחת. שפע אגדות אורבניות על ניקוז הן פתיח מצוין לשיחה במסיבה בניו יורק.

בינתיים ולאדימיר הדביק פלסטלינה אפורה על הצנרת של הסיני. זה לא משהו להסתכל על התחתית של השכן. זה חדירה לתחום הפרט. עכשיו אני יודעת עליו משהו שהוא לא יודע שאני יודעת. איך אסתכל עליו כשנחלוף זה על פני זו בחדר המדרגות? כולם יודעים שהקירות בבנין הם אשלייה בלבד. אין ממש הפרדה בין השכנים. לא מהקוריאנית לצידי, או הבחור המרוקאי ממול, או הזוג האוקראיני מהצד וגם לא מהסיני שלמעלה. כל שמפריד בינינו זה אויר תָּחום בין קירות גבס וכמה קרשים.

ולאדימיר נחמד. עושה חלטורה טובה. אולי אתן לו במתנה את הדאודורנט שלי כשיסיים.

עידכון לשומרי מסורת ב”ה

מוחמד מהדיינר B&H מתחתן באוקטובר. הוריו מגיעים מפורט סעיד לחתונה בניו יורק.
ארוסתו גרמניה. אחותה נשואה ליהודי-ישראלי.

“ילדי אברהם יחגגו יחד,” אמר לי מבסוט.

כמו שמים קופאים ב-0 מעלות

תל אביב 9 בערב. יורדת לים בבגד-ים, לא בשביל להיכנס למים. חושך. המים חמים ברגלים ואני מתפתה. שלוש נשים על החוף. איכפת לכן לשמור לי על הדברים? אין בעיה, שימי פה. יש בתיק דברי ערך? אחת שואלת. אני סוקרת אותן. סוללרי, מפתח, ועשרים שקל. בחושך המים צלולים-אין זבל, אין מדוזות. אני צפה בין גלים חמים, למעלה ירח ענק ועיר מנצנצת בדיסטאנס. למה שאלה? יצאתי.

אולי תישבי איתנו? לא נשים, אלא נערות - 15, 16 ו17. מבלות את סוף השבוע בתל אביב. מאיפה אתן? טיראן, הרצליה. לא מכירה. ברחנו מהבית. באמת? לא. בערך, לא. מעצבנים אותנו. ההורים של כולנו גרושים. 15 רוצה לעבור לפנימיה. 16 לא סובלת את בית הספר, חוץ ממתמטיקה. אבל מי בכלל צריך את זה. פולניה-עירקית שמדברת שלוש שפות. 17 אומרת, נחשי. לא יודעת. היא כהה, ארוכה ומאוד יפה. אתיו-ברזיל. מה זה אתיו? אתיופיה, 16 אומרת. אתיופיה, אני ממלמלת. למה אמרת אתיופיה בשקט? לא יודעת. תלמידה בסדר. מדברת ארבע שפות וגם קצת רוסית. כולם מדברים רוסית? כן, יש הרבה רוסים בבית-ספר. היית בברזיל? כן, נורא כיף. היא רוקדת סמבה, 16 מסגירה. תָּראי. מתביישת. שישה אחים ואמא שצועקת כל הזמן. הן שואלות על ניו יורק, אומנות, נישואים וילדים.

אז איזה עצה את יכולה לתת לנו לחיים? וואו, מאיפה זה בא. בעצם, מתקנת 15, איזה עצה נתנו לך, שאת חושבת שהיא טובה, שאת יכולה לתת לנו? אוקיי, עם זה אני יכולה להתמודד. אני חושבת שניה. לא יודעת למה דוקא זאת עולה לראש, ומזמן אני בספק עם היא באמת שווה, אבל הן קשובות: יעצו לי פעם להפוך את המילה שלי לחוק טבע. כמו שֶמים קופאים ב-0 מעלות, מה שאתן אומרות שיעשה חייב להעשות. וואו, זה חזק, הן אומרות, אבל זה מה זה רחוק מהחיים שלנו. בדיוק להיפך. 15 ו16 מתפקעות. אתיו-ברזיל שותקת.

אנחנו מה זה גנובות. מה זאת אומרת? סתכלי על הבנין הזה, קומות, קומות עם אנשים בפנים. מה זה? איך זה יכול להיות? אוטו, קופסא נוסעת, מה זה אוטו? או ירח, מה זה ירח? מה זה חול? מה זה אויר?

רוצות ללכת לאכול פיצה?
לא יכולות, אנחנו שומרות שבת.
וואלה.

ב-23:30 אנחנו צועדות לכובשים, לכיוון הדירה שבה הן שוהות. של מי הדירה? של ידיד שלי, אומרת 16. בחור נשען אל מעקה המרפסת בקומה השלישית. לא הידיד. הן נלחצות קצת. לדאוג לכן? אתן בטוחות? מי נמצא שם? 16 אומרת שזה בסדר. ידיד ותיק ואמא שלה יודעת. הא. בואי תעלי איתנו? אני ממציאה תירוץ. היה נורא כיף לפגוש אותך. גם לי היה כיף איתכן. חיבוקים. ביי. אני עולה לכיוון לאלנבי וכבר מתגעגעת אליהן טיפה.

עוד שנתיים-שלוש הן בטח ישכחו את התמוה שמצאו בשאלות “מה זה חול? מה זה אויר?” כמו שאני שכחתי. מזל.

מקור העולם ואני

הלכתי למטרופוליטן כדי לראות את התערוכה של גוסטב קורבה. צייר צרפתי מהמאה ה-19 שהעיד על עצמו שהוא “האיש השחצן ביותר בצרפת”. כמה חברים המליצו, ורציתי לראות את מקור העולם. לפני היציאה מהבית הורדתי מאתר המוזיאון mp3 של שיחה בין שני גברים על התערוכה-אחד האוצרים עם הצייר ג’ון כורין. העליתי על הipod ויצאתי להציץ על המאה ה-19 בעיניים של המאה ה-21.

קורבה הוא אמן שלחידושיו היו השפעות מרחיקות לכת. הוא הכניס נושאים וטכניקות חדשות לשיח האמנותי של זמנו ועיצבן את הממסד, שזה תמיד פלוס. חלפתי על פני דיוקנאות. משם לנופי הרים, יערות ונחלים, וסצינות ציד. קורבה מפסל ובונה את דימוייו על הקנבס ביד וירטואזית, אוחז בשפכטל ציירים, טכניקה שהולידה דורות של תעשיות נופי קיטש ברמה גלובלית. נייס. אבל, אני לא ממש מתחברת. ואז בחדר הבא, מוצנע מאחורי הקיר פגשתי את מקור העולם.

פעם ראשונה שפגשתי את הציור היה לפני ארבע שנים, בהרצאה של המרצה-אמן מייקל איששיבולתשועל (Oatman). ארבעים סטודנטים בני שמונה-עשרה עד עשרים, בבית ספר כמו הטכניון האזינו בחצי אוזן להרצאה כששקופיות של עבודות חלפו על פניהם. החדר אפל, מקרן השקופיות זימזם, ירידת גלוקוזה, כולם בעילפון. ואז התייצב מקור העולם בשלוש מטר על שני מטר על מסך ההקרנה. בבת אחת שלושים ושש גלגלי עיניים נפלטו מהראשים למעט ארבע, ברשותן של שתי תלמידות מוסלמיות-אדוקות, שהורכנו מיד מאחורי עפעפי הצניעות. כוס ענק התנוסס לפנינו כמו פתח מערה. הזדרזתי לארוז את הלפטופ, לשים על הגב, ולרוץ לעבר המסך. הכוס הזה מספיק גדול שאפילו אני יכולה לחזור דרכו אל הרחם. מייקל פירט על הא ועל דא. לא זוכרת כלום מלבד עוד פרט תמוה: כיצד הכוס הזה, אדמדם משהו, מעיד שעבר בו זין לא מזמן. הא? שנייה, אני הולכת לשטוף פנים ולקחת כוס מים.

והנה אני עומדת במוזיאון מול מקור העולם המקורי. ציור לא גדול, אינטימי. כולו רגליים פשוקות, שיער ערווה, ודגדגן חייכן. הוזמן ב-1866 על ידי דיפלומט תורכי לצפייה פרטית בלבד. כן, צפייה פרטית בלבד מכיוון שמקור העולם נחשב פורנוגרפי ולא מוסרי, והציור הנדון מבוסס על צילום מאוסף של צילומי עירום סטריאוסקופים שקורבה החזיק בסטודיו לצרכי צפייה פרטיים שלו ושל חבריו האומנים, והצילומים בשחור-לבן, ואין שום אדמדם, וגם לא בציור, אז מה היה כל הסיפור הזה על הזיון מלבד תעלול כדי להעיר סטודנטים מעילפון, ועכשיו אני לא ממש צריכה לבדוק, אבל בדקתי בוויקיפדיה, המקור על העולם, ושם לא מוזכר הצילום של אוגוסט בלוק מ-1860 שראיתי במו עיניי בסטריאוסקופ, שדומה בול לציור, במקומו ההשערה, שכמוה כאמת, שמקור העולם זה הכוס של ג’ו, הדוגמנית ומאהבת של החבר שלו, אבל היא בכלל ג’ינג’ית ושיער הערווה כמעט שחור, ובין שלושת המקורות האלו אפשר בערך להתחיל מלחמת עולם, ומה לי ולזה, אז אני ממשיכה הלאה לגלריה הבאה, בגודל חדר שינה, כדי לגלות שקורבה צייר אותי בכל תמונת ערום, מכיוון שכל הנשים נראות כמוני בלי בגדים, מידה 42-46 תלוי באיזה עונה של ריסון עצמי, ואת זה אני רואה בראי כל יום, בלי שמיכה ועצים מסביב, ובעיניים של המאה ה-21 הן שְמֶנֶייס ואני נדרשת לדַָיֵיט, כן זה פועָל, וכבר התחלתי כי חייבים להיות רזים לפני שהולכים לחתונה בסוף יוני, ולמה אני צריכה לשמוע את השיח הדפוק הזה מתגלגל לי בראש במוזיאון עצום שרוב התמונות בו מכילות נשים עם כמות זו או אחרת של בגדים, וכולן שְמֶנֶייס כוסיות, ומה בכלל אני אמורה לעשות עם כל האינפורמציה הזאת, בנהר התיירים, ולעולם אין ללכת בכיוון ההפוך לזרם תנועה, כמעט נדרסתי, כי רציתי לבדוק עוד משהו בסטריאוסקופ לפני שאני מזיינת את המוח, ואני מנסה להיחלץ מהצפיפות, נפלטת אל הרחוב, אל תוך גשם שוטף ומטרייה שבורה, וכל הדרך הביתה אני מתפללת שסידרו את הבוילר ויש מים חמים, ושהוא ייתקשר, ועכשיו בא לי זיון, ולעזאזל עם הקורבה הזה, מחר נסגרת לך התערוכה מגיע לך שתמות אמן.

כבלים

בבוקר, כמתוכנן, הגיעו שני טכנאי כבלים של “זמן-וורנר” לבדוק למה האינטרנט איטי. טיפסו על הגג, החליפו חלקים, שמו מודם חדש של מוטורולה. שיפרו את תנועת חפיסות המידע. נחמדים. היה להם ריח בסדר. אחד שאל אם זה הבי.בי.סי ברקע. עניתי, דבל-יו.אן.וואי.סי. זיהית את המבטא? כן, הוא אמר. אתה בריטי? כן, אנגלי. פספסתי משהו בפוליטיקלי קורקט בין הבריטי לאנגלי, אבל לא שאלתי ועברנו למקום שבו שם, ליברפול, זה הבית. ולמרות שהוא למעלה מ-20 שנה פה, הוא עדיין קשור לשם. לא אמרתי שגם לי יש כבלים אבל הרגשתי שקלט. מה גם שהדרכון הישראלי היה מונח על השולחן בעמדה להארכת תוקף. שאל על הטלפון. מודל כסוף של הטלפון השחור משנות ה-60 כמו של סבתא בירושלים. כזה שהיתה מרימה, צועקת “האאאלו” לתוך השפורפרת, ופונה לקהל המשפחתי באותו דיצבל של כבדי שמיעה “ששששקט, זה מאמריקה!” שנעבור לדום. אבל שלי מקולקל. האנגלי בחן. אמרתי שיש לטלפון קשר סנטימנטלי כפול: אחד הסבתא ושני כי זה הדבר היחידי שעבד בנָאיִן-אֶלֵֶוֶן. האפס תקוע, אמר. אני יודעת. נפל כשניקיתי. בדרך החוצה אמר האנגלי שפעם הבאה ייתקן גם את הטלפון. צחקתי, ישר אני רצה לתלוש כבל ולהתקשר לשרות לקוחות. ואחרי שהלכו, החלטתי סוף-סוף לעשות את הצעד ולהשתחרר מקופסת הכבלים.

אשת שרות לקוחות מספר 13 הסתכלה עלי מהצד של העין, את בטוחה? לא תתגעגעי לכבלים? אני לא ממש משתמשת, התחלתי לקרוא ספרים שוב. הקלידה משהו. את חוסכת $55. יופי לי. את יודעת, אמרה לי בטון שקט של וידוי, ארבע שנים היינו בבית בלי טלוויזיה ובלי כבלים. מבכל חדר-לכלום. ומה קרה? שאלתי. הסתכלה עליי. התקרבנו כמשפחה. גילינו אחד את השני. זה עשה לנו רק טוב. במיוחד לילדים. רציתי לספר לה איך שהטלוויזיה שימשה מחבוא לבן-זוגי עד שהניתוק בינינו היה מוחלט. הרגשתי שקלטה. רגישים הם אנשי ונשות הכבלים. ועכשיו? שאלתי. עכשיו יש כי זה בחינם. צ’ופר לעובדי החברה. ולילדים כבר יש ילדים משלהם. שיהיו בריאים. אמן. תחתמי פה.

שומרי מסורת ב”ה

על השדרה השניה בין רחוב שבע ל”מקום של הקדוש מרק” (שמונה) יש דיינר חלבי שמגיש אוכל יהודי-אמריקאי 63 שנים*. מקום זעיר. חור בקיר. כפסולת זמן. שנים-עשר מושבים עגולים מחוברים לרצפה לאורך בר מפורמיקה לבנה עם פצפוצי זהב. באמצע המאה הקודמת כולם היו נמוכים אז היה מקום לרגלים. במאה הנוכחית כולם יושבים בפיסוק. לאורך הקיר שורה של ארבע שולחנות קטנים, שני סועדים לשולחן. כדי לעבור בין השולחנות למושבי הבר צריך ללכת על הצד ועדיין לשים לב שלא מנגבים למישהו את המרק עם המעיל.

גם התפריט והמתכונים ממזמן, מאשר מייקל, בחור נאה, גבוה עם עיניים ירוקות שדובר אנגלית במבטא ערבי. די, איך קוראים לך באמת? הטיגון מתרחש מאחורי הבר. מייקל מנצח על המערכה. הר של הום-פרייז על הכירה-אין הום-פרייז בישראל-ותעודת כשרות מהויה על הקיר. כאלה יש מלא. מייקל מפנה מקום ללינדה שמתמרנת בנתיב החד-סיטרי בין הכירה לבר כשהיא אוחזת שבע כיכרות חלה שנאפו במטבח.

אז מי בא ומה אוכלים? קבועים, סטודנטים, ואלה שבאו עם סבא שלהם כשהיו ילדים. אוכלים בלינצ’ס, בורשט, כרוב ממולא, פנקייקס, פראנץ’-טוסט, סלט ביצים, סלט טונה, לאטקס, קניידלך ומצה בריי. כאלה. טעים.

לפני שש שנים, קנה את הדיינר פאוזי עבדאלה. הצוות האמון על שמירת המסורת היהודית הוא כדלקמן: פאוזי, שלא רואים אותו הרבה, מייקל ממצרים, רפאל ממקסיקו, עוד איש ערבי, לינדה ממזרח-אירופה ושתי נשים סלביות על גבול החמישים שמבשלות הכל. הא, וראיתי את התנ”ך בקודש הקודשים-מחברת המתכונים-כשהצצתי לתוך המטבח.

המקום נקרא B & H שזה בעזרת השם או Best Health או שניהם. שאלתי את מוחמד (מייקל), ביעני התחכמות, עם הוא יודע מה זה. הוא הסתכל לי בעיניים וצחק.

* אוכל יהודי באמריקה תכלס זה אוכל פולני כשר.

שפתון

פעם, לפני מיליון-תלפים שנה, כשהייתי נגד הכל, בערך בגיל 16, קראתי ידיעה בעתון, שבטח גם אותו שנאתי, שאנשים שמשתמשים באודם (איכסה) יום-יום, במשך ימי חייהם אוכלים בממוצע 5 קילו ליפסטיק. למה נשארה הידיעה הזאת מקועקעת בזיכרוני? בגלל התמונה שנחרטה: צלחת עמוסה הר ליפסטיק גושי של אדומים וחומים עם כף תקועה בו.

במשך השנים השכלתי להבין את תפקידו המורכב והעמוק של האודם. והצטרפתי לסועדים, אומנם מתוך הכרה אסטרטגית ולא אמונה דתית. הנה בבקשה, אדום זיקית. בתיאבון:

Ingredients: Kaolin, Ricinus Communis (Ricinus Communis[Castor] seed oil), Isopropyl Palmitate, Isopropyl Lanolate, Ceresin, Paraffin, Cera Microcristallina (Microcristalline wax), cetyle lactate, acetalylated, lanoline alchohol, ascrobyl palmitate, propylparaben, [+/- (May contain): Mica, CI 77891 (Titanium Dioxide), CI77491, CI 77499 (Iron oxides), CI 77742 (magnese violet), CI 75470 (caramine), CI 15850 (red 6, red 7 lake), CI 45380 (red 2), CI 45410 (red 27, red 28 lake), CI 73360 (red 30 lake), CI 17200 (red 33 lake), CI 12085 (red 36), CI 45370 (orange 5. CI 19140 (yellow 5 lake), CI 45985 (yellow 6 lake), CI 42090 (blue 1 lake).

דלישס!

לא הבנתי שלושתרביי.

חזרה לעדן

סתם, כשיהוה הציב מחסום עם שני כרובים ולהט חרב מתהפכת על הדרך לעץ החיים, האם הוא באמת חשב שאדם וחוה ינסו לחזור אחרי שכבר ידעו? ונגיד רצו, האם היו צריכים לחכות שמישהו ימציא את הקונסולס של משחקי הווידאו כדי לפוצץ את הכרובים (סלט?) ולהתחמק מהלהט? איזה מן תחבולה צריך פה?

יש בברוקלין חנות שנקראת “ציוד לגיבורי-על ברוקלין.” זה לא באמת. כלומר זה כן, ואפשר לקנות שם גרביונים וכל מיני חומרים מיוחדים להתפוצצויות ותעופה. אבל בעצם רוב החנות היא מרכז כתיבה לילדי השכונה. כל הסדנאות חינם והמדריכים מטובי הסופרים של ניו יורק שמלמדים בהתנדבות. החנות בברוקלין היא חלק מתנועה מתרחבת של מרכזי כתיבה בערים אמריקאיות. הפרוייקט החל בסן-פרנציסקו על ידי הסופר דייב אגרס שאחראי בין השאר על הוצאת הספרים מקסוויני’ס והמגזין ספרות “המאמין“. החנות בסן-פרנציסקו מוכרת ציוד לפיראטים. קניתי שם מצפן אבל זה לא עזר.