הלכתי למטרופוליטן כדי לראות את התערוכה של גוסטב קורבה. צייר צרפתי מהמאה ה-19 שהעיד על עצמו שהוא “האיש השחצן ביותר בצרפת”. כמה חברים המליצו, ורציתי לראות את מקור העולם. לפני היציאה מהבית הורדתי מאתר המוזיאון mp3 של שיחה בין שני גברים על התערוכה-אחד האוצרים עם הצייר ג’ון כורין. העליתי על הipod ויצאתי להציץ על המאה ה-19 בעיניים של המאה ה-21.
קורבה הוא אמן שלחידושיו היו השפעות מרחיקות לכת. הוא הכניס נושאים וטכניקות חדשות לשיח האמנותי של זמנו ועיצבן את הממסד, שזה תמיד פלוס. חלפתי על פני דיוקנאות. משם לנופי הרים, יערות ונחלים, וסצינות ציד. קורבה מפסל ובונה את דימוייו על הקנבס ביד וירטואזית, אוחז בשפכטל ציירים, טכניקה שהולידה דורות של תעשיות נופי קיטש ברמה גלובלית. נייס. אבל, אני לא ממש מתחברת. ואז בחדר הבא, מוצנע מאחורי הקיר פגשתי את מקור העולם.
פעם ראשונה שפגשתי את הציור היה לפני ארבע שנים, בהרצאה של המרצה-אמן מייקל איששיבולתשועל (Oatman). ארבעים סטודנטים בני שמונה-עשרה עד עשרים, בבית ספר כמו הטכניון האזינו בחצי אוזן להרצאה כששקופיות של עבודות חלפו על פניהם. החדר אפל, מקרן השקופיות זימזם, ירידת גלוקוזה, כולם בעילפון. ואז התייצב מקור העולם בשלוש מטר על שני מטר על מסך ההקרנה. בבת אחת שלושים ושש גלגלי עיניים נפלטו מהראשים למעט ארבע, ברשותן של שתי תלמידות מוסלמיות-אדוקות, שהורכנו מיד מאחורי עפעפי הצניעות. כוס ענק התנוסס לפנינו כמו פתח מערה. הזדרזתי לארוז את הלפטופ, לשים על הגב, ולרוץ לעבר המסך. הכוס הזה מספיק גדול שאפילו אני יכולה לחזור דרכו אל הרחם. מייקל פירט על הא ועל דא. לא זוכרת כלום מלבד עוד פרט תמוה: כיצד הכוס הזה, אדמדם משהו, מעיד שעבר בו זין לא מזמן. הא? שנייה, אני הולכת לשטוף פנים ולקחת כוס מים.
והנה אני עומדת במוזיאון מול מקור העולם המקורי. ציור לא גדול, אינטימי. כולו רגליים פשוקות, שיער ערווה, ודגדגן חייכן. הוזמן ב-1866 על ידי דיפלומט תורכי לצפייה פרטית בלבד. כן, צפייה פרטית בלבד מכיוון שמקור העולם נחשב פורנוגרפי ולא מוסרי, והציור הנדון מבוסס על צילום מאוסף של צילומי עירום סטריאוסקופים שקורבה החזיק בסטודיו לצרכי צפייה פרטיים שלו ושל חבריו האומנים, והצילומים בשחור-לבן, ואין שום אדמדם, וגם לא בציור, אז מה היה כל הסיפור הזה על הזיון מלבד תעלול כדי להעיר סטודנטים מעילפון, ועכשיו אני לא ממש צריכה לבדוק, אבל בדקתי בוויקיפדיה, המקור על העולם, ושם לא מוזכר הצילום של אוגוסט בלוק מ-1860 שראיתי במו עיניי בסטריאוסקופ, שדומה בול לציור, במקומו ההשערה, שכמוה כאמת, שמקור העולם זה הכוס של ג’ו, הדוגמנית ומאהבת של החבר שלו, אבל היא בכלל ג’ינג’ית ושיער הערווה כמעט שחור, ובין שלושת המקורות האלו אפשר בערך להתחיל מלחמת עולם, ומה לי ולזה, אז אני ממשיכה הלאה לגלריה הבאה, בגודל חדר שינה, כדי לגלות שקורבה צייר אותי בכל תמונת ערום, מכיוון שכל הנשים נראות כמוני בלי בגדים, מידה 42-46 תלוי באיזה עונה של ריסון עצמי, ואת זה אני רואה בראי כל יום, בלי שמיכה ועצים מסביב, ובעיניים של המאה ה-21 הן שְמֶנֶייס ואני נדרשת לדַָיֵיט, כן זה פועָל, וכבר התחלתי כי חייבים להיות רזים לפני שהולכים לחתונה בסוף יוני, ולמה אני צריכה לשמוע את השיח הדפוק הזה מתגלגל לי בראש במוזיאון עצום שרוב התמונות בו מכילות נשים עם כמות זו או אחרת של בגדים, וכולן שְמֶנֶייס כוסיות, ומה בכלל אני אמורה לעשות עם כל האינפורמציה הזאת, בנהר התיירים, ולעולם אין ללכת בכיוון ההפוך לזרם תנועה, כמעט נדרסתי, כי רציתי לבדוק עוד משהו בסטריאוסקופ לפני שאני מזיינת את המוח, ואני מנסה להיחלץ מהצפיפות, נפלטת אל הרחוב, אל תוך גשם שוטף ומטרייה שבורה, וכל הדרך הביתה אני מתפללת שסידרו את הבוילר ויש מים חמים, ושהוא ייתקשר, ועכשיו בא לי זיון, ולעזאזל עם הקורבה הזה, מחר נסגרת לך התערוכה מגיע לך שתמות אמן.