ירושלים, וורמונט. ירושלים, טנסי. ירושלים, אריזונה. ירושלים, ניו יורק. ירושלים, אוהיו. ירושלים, אלסקה. ירושלים, מרילנד. ירושלים, ג’ורג’יה. עוד ירושלים בג’ורג’יה.
פלסטין, ווסט וירג’יניה. פלסטין, אילינויס. פלסטין, אריזונה. פלסטין, אוהיו. פלסטין, טקסס. פלסטין, קונטיקט. פלסטין, אלסקה. פלסטין, מינסוטה. פלסטין בטנסי.
החלטתי בלי ביקורת עצמית.
בוא נראה כמה זמן אחזיק מעמד.
נשים את הטיימר באייפון. תיגמר הבטריה?
זה קרה באיקאה לפני שלוש שנים. ליז, אמה ואני. לאמה יש חיפושית צהובה ובדיוק נולד לה היום תינוק. נסענו לאליזבת’ שבניו ג’רזי. השם המלא של ליז זה אליזבת’. היא גם מניו ג’רזי. אבל זה לא קשור. שלושתינו החלטנו שהגיע הזמן להום איפרובמנט. בשבילי זה היה חדר האוכל בעיקר, למרות שאין דבר כזה אצלי. אבל לכבוד הפרידה מבן הזוג החלטתי שהגיע הזמן לארח. צריך סרביז. חס ושלום חד פעמי. הכל בלבן, בגלל שיעל (אחרת) לפני 15 שנים בלוור איסט סייד עשתה סלט ביצים וערבבה בצל מטוגן עם בצל טרי וזה יצא כל כך טעים, שהקערה הלבנה מאיקאה שהכילה את הביצים נתקעה בראש, ורציתי כמו שלה.
התחלתי להעמיס צלחות למנות ראשונות, מנות עיקריות, קערות מרק, סכו”ם, כוסות שתיה, כוסות לליקר קשה וכוסות יין. גם מפת שולחן לבנה ואישיות לסועדים. דחפתי עגלה עם סרביז קומפלט לשנים עשר איש. במו עיניי ראיתי ארוחות ענק, ארוחות פאר, אנשים צוחקים ויין אדום נשפך בלי חשבון בסלון של 12 מטר רבוע שאפילו שולחן אוכל מתאים לא נכנס אליו. אבל זה לא שינה. החשבון היה בלי מתמטיקה, חשבון שלא מתחשבן, חשבון מלא אדום. על אמת, כל הזמן ראיתי בעיניים אדום. משוואה שלא משנה איזה נתונים היו בצד אחד, בצד השני של השווה היה רק אדום. אדום ועוד אדום. מלא אדום באיקאה. איך לא שמתי לב. כוסות זכוכית, מצעים, ספות, מגבות. אוי מה לקחת קודם? אוי לא! איילנד מטבח אדום… טיפסתי עליו… לחבק אותו, להתערבב באדום. ליז ואמה משכו אותי ברגליים, גררו אותי, נשפכות מצחוק, יעל תראי – אדום. הייתי חיה.
בדרך חזרה טעינו ועשינו את המסלול דרך סטאטן איילנד. הייתי בקוצר רוח. כבר חיכו לי בבית קפה בשכונה, ואני על העוקם בתוך חיפושית מפוצצת קופסאות. אמה החמודה, שהיום נולד לה תינוק, אמרתי כבר אבל צריך שוב כי זה כיף, הורידה אותי בבית. נשלפתי מהחיפושית והתחלתי לעלות קופסאות. תוך רבע שעה החברה הגיעה עם האורח מישראל. וויסקי וג’ז. תוך שעתיים האדום מימש את עצמו.
גואוו פיגור.
באחה”צ של יום שישי אני יוצאת מהסטודיו במערב סוהו ומתחילה להתלבט בכיוון צפון מזרח מה לעשות לגבי יום כיפור העומד בפתח… כלומר בשעה הקרובה. לא קניתי כרטיסים ולא שמרתי מקום בשום בית כנסת. המנהג האמריקאי הזה לא מתיישב לי, ובכלל נשאר לי עוד טעם לא משהו מיום כיפור אצל הרב דב פינסון שלוש שנים קודם. האורתודוקסיה עושה לי צמרמורת. אבל בשביל להרגיש חג וחלק אולי בכל זאת כדאי למצוא טקס. אז אני תוהה צפונה במקדוגל, חוצה את הריבוע של וושינגטון, עולה על החמישית עד פינת רחוב שתיים עשרה, פינת הכנסייה הפרסבטריאנית הראשונה. ברחבה הקסומה אנשים לבושים חג והגברים עם… כיפות.
- מה קורה פה?
- יש טקס של היהודים יום כיפור. חינם. כולם מוזמנים.
די יום כיפור בכנסייה! עליתי עם כולם במדרגות לחדר מאוד יפה. קשתות אבן, תקרת עץ גבוהה, אורגן כנסייה מציץ למעלה. חדר פטור מסמלים או גוויות יצוקות. סקרתי את מערך הכסאות והנה דב! חבר של דנה, פרופסור למדעי המדינה שגדל דוס באנגליה וסובל מסלידה חיה ונושמת לדת כמו רוב החילונים שאני מכירה. הא. אם הוא פה, אז הכל בסדר. דב ואני, צמד חמד לכפר בבית של ישו. תוך כדי שאני מסדרת את הג’ינס, דב זורק בהתרגשות חבויה שהרבה ג’ודית הפטמן בקשה ממנו להחזיק את הספר תורה ואז נזכרתי:
בגיל שש בערך, כשהיה לי רגש דתי מפותח, הלכתי עם סבי האמריקאי, אבא של אבא, לבית הכנסת בשבת. זה היה בישראל. ישבתי איתו בעזרת הגברים כי הייתי קטנה. הוא עשה איתי איזה עסקה, לא זוכרת מה. משהו כמו “אם תשבי בסבלנות עד תום התפילה תזכי לשאת עם הבנים את ספר התורה מהארון”. וואו! נדלקתי. הדבקתי את העיניים אל מושא התשוקה, לא משתי אינץ’ וחיכיתי בקוצר רוח שיקראו לי. נגמרה התפילה. לא קראו לי. סבא? קראו לך, לא ראית? לא, לא ראיתי. למה לא אמרת לי? ככה מעזרת גברים לעזרת נשים, בעזרת איסורים, פקודות וחוקים גדל המרחק ודעך הרצון.
סיימנו את התפילה באדון עולם ועל פניו של דב הסתמנה אכזבה דקה. גם לו לא קראו. סורי, מן. מייבי תומורו בנעילה. לא תודה, הספיק לו. אבל לי נשאר טעם של עוד. אז חזרתי למחרת, תפסתי כיסא והחבאתי את שקית הלחם מתחת. התיישבתי וסידרתי את השמלה. רגע לפני שהתחילה התפילה, פנתה הרבה ג’ודית לקהל וביקשה שלושה מתנדבים להחזיק את הספר.
אז זה מה שהיה. ביום כיפור סגרתי חשבון בן שלושים ושבע שנים. חמש עשרה דקות שלמות חיבקתי את הספר תורה. כמו תינוק. הידיים כאבו, הגב כאב אך הנשמה ריחפה. תוך כל זה, שירת החזן ברקע, מיליון מחשבות: איך התגלגלתי לפה? למה פתאום עכשיו? האם זאת השגחה? מה זה אומר? למה זה מרגיש יקר? מה יש לי מהספר הזה? האם זה הספר? הסיפור? הרעיון של ספר? השפה? אבל כולן פספוסיות לעומת זאת: סבא, רואה?
שנה אחרי שעזב, בא לאסוף את האפר. למה נזכרתי? הלכתי עם חברות לקריוקי. בשיר ג’ולין של דולי פרטון ניזכרתי באימו, כמו תמיד. בחודש לפני שהסרטן גמר אותה הייתי מתקשרת לעודד, להסיח את דעתה. הכימו טרף אותה. היתה הוזה שדים. סכינים מגועלות בדם. מראות מתנפצות. היתה שומעת צרחות ובוכה שהיא הולכת לגיהנום. שרתי לה שירים בטלפון. ג’ולין הכי אהבה. היתה אישה שקטה ודאגנית שבסניקיות היתה מסננת בלחש הערות ארסיות וגומרת אותנו מצחוק. אחרי זה חמשת הילדים קבלו כל אחד כלי קרמיקה חתום עם אפר ובקשה לפזר במקומות אהובים, כי אדליין שנאה בתי קברות.
הוא לא פיזר. היה לו קשה להיפרד. וכך קרה שכשעזב, האפר נשאר. כי אצלך הוא יותר בטוח, אמר. שמתי בארון כי לא יכולתי להסתכל על זה. לא בגללה. בגללו.
שנה אחרי ביקשתי שיאסוף אותה. הרגע נקבע כאשר איבד את התיק עם מפתחות לדירה לשעבר-שלנו, עכשיו-שלי. הוסיף בתיסכול, שבתוך התיק היתה גם טבעת הנישואין שעשיתי לו. סורי, אבל בוא מהר להחליף מנעול, אחרי זה נתאבל על האבדות.
שלושה ימים לפני שבא הוצאתי את הכלי מהארון ושמתי על שולחן האוכל. שלושה ימים דיברתי אליה, שיחות חולין, שיחות סתם ושיחות פרידה. ואז בא, החליף מנעול, החליף נורה, שם את האפר בתיק החדש, ורץ לפגוש את החברה שלו.
אתמול נפגשנו להחליף מתנות לכריסמס. בדרך הוספתי גם מתנת חתונה. בלב הודתי לו שהתגרשנו. למדתי. לא הכל צריך להגיד בקול רם.
הכל טוב.
שבוע שעבר ראיתי את אלוהים. לא אומרת איפה. זה מביך.
מה שבטוח, אלוהים באמת נמצא בכל מקום.
ידידי, האמן וואפא בילאל, קפץ לארוחת שישי. הדלקתי נרות שבת ועשינו פיקניק על הרצפה בסלון: טחינה, סלט פטרוזיליה, שומר, תפודים, זיתים ועראק לבנוני. איפה השש-בש הוא שאל, אל תדאג יש הכל. בין הטעים, סיפר לי על דוקו הזוי שראה על קבוצת ישראלים שהתחזו לאיטלקים, התפלחו לעיראק, קנו 10,000 שתילי תמר ונטעו בדרום הארץ. חומר נפץ בינלאומי זה, אמר. זרקתי שביזנס חסוי וסמוי חוצה גבולות פוליטים מאז ומתמיד. זה שהבריטים והצרפתים החליטו לצייר קווים על האדמה לא צריך להפריע לעסקים עתיקי יומין. לבנון, למשל, היא הספקית העיקרית של חשיש בישראל, אפשר לקנות עראק תומא הקדוש במכולת בזיכרון, ותושבי המפרץ קונים נדל”ן ביפו דרך תווך אירופאי. הנהן, אבל רוב האנשים לא יודעים. נכון. התמרים מעיראק באמת משהו. לא פלא שהלכו על זה.
אז לפני שפנינו לשחק, עם סיבוב נוסף של עראק, הוא ביקש שאמרח לו משחה של תינוקות (א+ד) על הקעקועים בגב. סבבה תתפשט, אמרתי. הוריד את החולצה והגיש לי את המשחה. עיר, עיר מרחתי בנדיבות תוך שאני מנסה לקרוא את מפת עיראק מהגב שלו. אחרי רשימת הערים יקעקעו אותו ב-5000 נקודות אדומות על כל אמריקאי שנהרג בעיראק מאז 2003 ואחרי זה, בדיו פלורוסנטי, 100,000 נקודות על כל עיראקי שנהרג. אחת מהן שייכת לאחיו. אמר שהמספר הלא רישמי זה 250,000 אבל אין לו כח. אמן חזק.
אחרי זה מחצתי אותו 4-0. הקוביות, טען. חכי, חכי אני אראה לך. למות עליו.
לפני איזה שנה בערך פתחתי דבליו.אן.וואי.סי – תחנת הרדיו הכי מוצלחת בניו-יורק, אולי באמריקה. בדיוק היתה תוכנית של “ספיקינג אוף פיית’”, בדיוק הפרק “הנפש בדיכאון” ובדיוק אני הייתי מושקעת עמוק בביזנס השחור הזה. החלטתי להאזין. ראיינו משוררת-פסיכולוגית שתרגמה את ספר השירים של רילקה “ספר השעות: מכתבי אהבה לאלוהים”. דיברה בבהירות על הדכאון של אימה, שלה ודנטה, כי אין בלי האינפרנו, והמשיכה עם רילקה שמתחיל כך:
I love the dark hours of my being.
my mind deepens into them.
there I can find as in old letters,
the days of my life, already lived,
and held like a legend, and understood.
בעקבות תוכנית הרדיו החלטתי לנסות לאמץ את הגישה “I love the dark hours of my being” לליבי ולחבק את המצב בלעשות עבודה קטנה עם השיר. חתכתי אותו בגומי שחור וגם בגרמנית באלפבית יידי, שהוא כמו עברית אבל אחרת, ושמתי את השורות במזוודה לגמור ברסידנסי בעין כרם.
והנה מתקרב יום ההולדת שלי, יותר מבהיל ומרגש משנה לשנה ואני בכוננות חירום לסערות נפש, בשביעי-לשביעי מול הנוף המאסיבי של עין כרם. שוב חברתי, יעל המצוינת, גם השנה נחלצה לשמע אותות המצוקה והציעה את גינתה לערב שירה ומאכלים אדומים – יין, אבטיח, בורשט, דובדבנים, סלט תורכי, עראק אדום של רונן (תודה, חמוד!). ובדרך אגב הוסיפה בטלפון שגם חברתה המשוררת מברקלי, תגיע. אמרתי יופי. כן, היא תרגמה ספר שירים של רילקה. השתתקתי, כלומר השתנקתי. ובזהירות כי זה לא יכול להיות שאלתי:
- זה היה לאחרונה?
- מה?
- שהיא תרגמה.
- כן.
- היא היתה ברדיו?
- יש מצב. תקשיבי, אני צריכה לרוץ.
- איך קוראים לספר?
- ספר השעות מכתבי אהבה לאלוהים.
- את עובדת עליי?
- לא למה?
נהיה לי צימוקים בבטן.
וככה יצא שאניטה בורוס, אישה רוחנית-פגז, שהיתה ברדיו בניו יורק שנה-בערך-לפני, הגיעה ליום ההולדת שלי בנחלאות. שלפתי לה את השורות מהגומי, התחבקנו, קצת בכיתי, ודקלמתי את השיר. ואז כמתנה, היא ויעל ביחד דקלמו את הרילקה הנפלא הבא:
God speaks to each of us as he makes us,
then walks with us silently out of the night.
These are the words we dimly hear:
You, sent out beyond your recall,
go to the limits of your longing.
Embody me.
Flare up like flame
and make big shadows I can move in.
Let everything happen to you: beauty and terror.
Just keep going. No feeling is final.
Don’t let yourself lose me.
Nearby is the country they call life.
You will know it by its seriousness.
Give me your hand.
מאד רגוע ושקט פה והנוף הורס. דלת אחת נפתחת למרפסת אל וואדי בן זונה, ענק, אגו מאסיבי. השנייה נפתחת לגינה ריחמית, מוצלת עצי פרי, מנוקדת בקקטוסים. שתי הדלתות בחדר פתוחות, וככה אני והרוחות נושבות בין היצרים.