בריאת הבורא
ג’ולין
Saturday, February 13, 2010
שנה אחרי שעזב, בא לאסוף את האפר. למה נזכרתי? הלכתי עם חברות לקריוקי. בשיר ג’ולין של דולי פרטון ניזכרתי באימו, כמו תמיד. בחודש לפני שהסרטן גמר אותה הייתי מתקשרת לעודד, להסיח את דעתה. הכימו טרף אותה. היתה הוזה שדים. סכינים מגועלות בדם. מראות מתנפצות. היתה שומעת צרחות ובוכה שהיא הולכת לגיהנום. שרתי לה שירים בטלפון. ג’ולין הכי אהבה. היתה אישה שקטה ודאגנית שבסניקיות היתה מסננת בלחש הערות ארסיות וגומרת אותנו מצחוק. אחרי זה חמשת הילדים קבלו כל אחד כלי קרמיקה חתום עם אפר ובקשה לפזר במקומות אהובים, כי אדליין שנאה בתי קברות.
הוא לא פיזר. היה לו קשה להיפרד. וכך קרה שכשעזב, האפר נשאר. כי אצלך הוא יותר בטוח, אמר. שמתי בארון כי לא יכולתי להסתכל על זה. לא בגללה. בגללו.
שנה אחרי ביקשתי שיאסוף אותה. הרגע נקבע כאשר איבד את התיק עם מפתחות לדירה לשעבר-שלנו, עכשיו-שלי. הוסיף בתיסכול, שבתוך התיק היתה גם טבעת הנישואין שעשיתי לו. סורי, אבל בוא מהר להחליף מנעול, אחרי זה נתאבל על האבדות.
שלושה ימים לפני שבא הוצאתי את הכלי מהארון ושמתי על שולחן האוכל. שלושה ימים דיברתי אליה, שיחות חולין, שיחות סתם ושיחות פרידה. ואז בא, החליף מנעול, החליף נורה, שם את האפר בתיק החדש, ורץ לפגוש את החברה שלו.
אתמול נפגשנו להחליף מתנות לכריסמס. בדרך הוספתי גם מתנת חתונה. בלב הודתי לו שהתגרשנו. למדתי. לא הכל צריך להגיד בקול רם.
הכל טוב.
אלוהים
Monday, February 8, 2010
שבוע שעבר ראיתי את אלוהים. לא אומרת איפה. זה מביך.
מה שבטוח, אלוהים באמת נמצא בכל מקום.
וואפא
Sunday, February 7, 2010
ידידי, האמן וואפא בילאל, קפץ לארוחת שישי. הדלקתי נרות שבת ועשינו פיקניק על הרצפה בסלון: טחינה, סלט פטרוזיליה, שומר, תפודים, זיתים ועראק לבנוני. איפה השש-בש הוא שאל, אל תדאג יש הכל. בין הטעים, סיפר לי על דוקו הזוי שראה על קבוצת ישראלים שהתחזו לאיטלקים, התפלחו לעיראק, קנו 10,000 שתילי תמר ונטעו בדרום הארץ. חומר נפץ בינלאומי זה, אמר. זרקתי שביזנס חסוי וסמוי חוצה גבולות פוליטים מאז ומתמיד. זה שהבריטים והצרפתים החליטו לצייר קווים על המפה לא צריך להפריע לעסקים עתיקי יומין. לבנון, למשל, היא הספקית העיקרית של חשיש בישראל, אפשר לקנות עראק תומא הקדוש במכולת בזיכרון, ותושבי המפרץ קונים נדל”ן ביפו דרך תווך אירופאי. הנהן, אבל רוב האנשים לא יודעים. נכון. התמרים מעיראק באמת משהו. לא פלא שהלכו על זה.
אז לפני שפנינו לשחק, עם סיבוב נוסף של עראק, הוא ביקש שאמרח לו משחה של תינוקות (א+ד) על הקעקועים בגב. סבבה תתפשט, אמרתי. הוריד את החולצה והגיש לי את המשחה. עיר, עיר מרחתי בנדיבות תוך שאני מנסה לקרוא את מפת עיראק מהגב שלו. אחרי רשימת הערים יקעקעו אותו ב-5000 נקודות אדומות על כל אמריקאי שנהרג בעיראק מאז 2003 ואחרי זה, בדיו פלורוסנטי, 100,000 נקודות על כל עיראקי שנהרג. אחת מהן שייכת לאחיו. אמר שהמספר הלא רישמי זה 250,000 אבל אין לו כח. אמן חזק.
אחרי זה מחצתי אותו 4-0. הקוביות, טען. חכי, חכי אני אראה לך. למות עליו.
שיר יום הולדת
Sunday, July 12, 2009
לפני איזה שנה בערך פתחתי דבליו.אן.וואי.סי – תחנת הרדיו הכי מוצלחת בניו-יורק, אולי באמריקה. בדיוק היתה תוכנית של “ספיקינג אוף פיית’”, בדיוק הפרק “הנפש בדיכאון” ובדיוק אני הייתי מושקעת עמוק בביזנס השחור הזה. החלטתי להאזין. ראיינו משוררת-פסיכולוגית שתרגמה את ספר השירים של רילקה “ספר השעות: מכתבי אהבה לאלוהים”. דיברה בבהירות על הדכאון של אימה, שלה ודנטה, כי אין בלי האינפרנו, והמשיכה עם רילקה שמתחיל כך:
I love the dark hours of my being.
my mind deepens into them.
there I can find as in old letters,
the days of my life, already lived,
and held like a legend, and understood.
בעקבות תוכנית הרדיו החלטתי לנסות לאמץ את הגישה “I love the dark hours of my being” לליבי ולחבק את המצב בלעשות עבודה קטנה עם השיר. חתכתי אותו בגומי שחור וגם בגרמנית באלפבית יידי, שהוא כמו עברית אבל אחרת, ושמתי את השורות במזוודה לגמור ברסידנסי בעין כרם.
והנה מתקרב יום ההולדת שלי, יותר מבהיל ומרגש משנה לשנה ואני בכוננות חירום לסערות נפש, בשביעי-לשביעי מול הנוף המאסיבי של עין כרם. שוב חברתי, יעל המצוינת, גם השנה נחלצה לשמע אותות המצוקה והציעה את גינתה לערב שירה ומאכלים אדומים – יין, אבטיח, בורשט, דובדבנים, סלט תורכי, עראק אדום של רונן (תודה, חמוד!). ובדרך אגב הוסיפה בטלפון שגם חברתה המשוררת מברקלי, תגיע. אמרתי יופי. כן, היא תרגמה ספר שירים של רילקה. השתתקתי, כלומר השתנקתי. ובזהירות כי זה לא יכול להיות שאלתי:
- זה היה לאחרונה?
- מה?
- שהיא תרגמה.
- כן.
- היא היתה ברדיו?
- יש מצב. תקשיבי, אני צריכה לרוץ.
- איך קוראים לספר?
- ספר השעות מכתבי אהבה לאלוהים.
- את עובדת עליי?
- לא למה?
נהיה לי צימוקים בבטן.
וככה יצא שאניטה בורוס, אישה רוחנית-פגז, שהיתה ברדיו בניו יורק שנה-בערך-לפני, הגיעה ליום ההולדת שלי בנחלאות. שלפתי לה את השורות מהגומי, התחבקנו, קצת בכיתי, ודקלמתי את השיר. ואז כמתנה, היא ויעל ביחד דקלמו את הרילקה הנפלא הבא:
God speaks to each of us as he makes us,
then walks with us silently out of the night.
These are the words we dimly hear:
You, sent out beyond your recall,
go to the limits of your longing.
Embody me.
Flare up like flame
and make big shadows I can move in.
Let everything happen to you: beauty and terror.
Just keep going. No feeling is final.
Don’t let yourself lose me.
Nearby is the country they call life.
You will know it by its seriousness.
Give me your hand.
עין כרם
Saturday, July 11, 2009
מאד רגוע ושקט פה והנוף הורס. דלת אחת נפתחת למרפסת אל וואדי בן זונה, ענק, אגו מאסיבי. השנייה נפתחת לגינה ריחמית, מוצלת עצי פרי, מנוקדת בקקטוסים. שתי הדלתות בחדר פתוחות, וככה אני והרוחות נושבות בין היצרים.
לשם וחזרה
Saturday, June 27, 2009
אתמול, 16:32
“אתה מחיפה?”
“כן, מפה. הסתלקתי לחמש שנים לתל אביב.”
נוסעים בשתיקה
“העיר הזאת גמורה. לא נשאר ממנה כלום. מהמקרר לטלוויזיה, מהטלוויזיה למקרר לעבודה, להסתכל על תמונה של גן הבאהיים” אמר נהג המונית שרות איך כשלקחנו את הסיבוב על יד הגן לכוון תל אביב.
ספיקאיזי
Wednesday, March 25, 2009
חברות לקחו אותי למסיבה ב”עיר של האי הארוך”. איפה שהוא באי-שם בלילה. המסיבה, עד שמצאנו, היתה בבנין שנחנך ב-1933 בסוף תקופת היובש על ידי הבעלים של המיזקקה הסודית בשכונה. בשנות השבעים היה בו דיסקוטק לתקופת זהר קצרה שמשכה בליינים ממנהטן, נשאר רק השלט “גלות.” עכשיו גרים ועובדים שם אמנים. בחדר האחורי יש ספיקאיזי. וואי, מגניב ברמות. ספיקאיזי בכל ההוד המאובק. בר ארוך אין סופי, לארג’, נוח, מראות בסגנון ארט נובו. מישהי הקרינה סרטי ג’אז וקאונטרי על מסרטה בשחור-לבן. נט קינג קול, הנער, ניגן ושר בלי להסתכל על הפסנתר בכלל. הוא ניגן באותה קלות שאני משפשפת את העין. איך, לעזאזל? סטפני ואני סקרנו את הבר ובסוף אילתרנו דרינק בית-טבע: וודקה אורגנית עם קלמנטינות סחוטות ישר לכוס, כמה פלחי אפרסק וקרח. זה מה שהיה. יצא מה זה טעים.
ועמדנו אני והיא וקרי ודברנו עם לילא. אז התקרב חום, נמוך שהעביר אצבעות בשיערו החלק ואמר, אני היימר. טוב. היי, אני יעל. זאת סטפני וזאת קרי. הי, הי. וחזרנו לדבר. אבל הוא לא הלך אלא התקרב והתחיל במין ספיקאיזי כזה. ורצה שנירקוד ואני כבר עם הוודקה פחות בכוס ויותר בראש. אז רקדנו קצת. ואז דיברנו קצת. שאל על השם שלי. אמרתי עברי, מהתנ”ך. אמר שעבד בשביל ישראלי אחד מנייאק בשם מיירון. מכר מלוואח ממולא מאוטו אוכל. מלוואח? כן, ממולא גבינה וטונה ועוד כל מיני. אבל את עמוס הוא אהב ושם את היד על הלב שלו. עמוס בלב שלו. והשם שלך? בסקי. שנולד בארץ הבסקים אבל גדל ביונקרס. שני מטר צפון לניו יורק. עיר די מאפנה. שאלתי עם יש שם קהילה בסקית. אמר כן וצחק. אבי, אני ואחיותיי. ואמא? נפטרה כשהייתי בן שתיים-עשרה. Sorry to hear that. נלחמה בסרטן מאז שאני בן שנתיים, תוך כדי זה עשתה את אחיותיי. חזקה. השלים עם זה, אמר. מזה אני מרגישה אותו בוגר, מהעצב. בן כמה אתה? עשרים וארבע. הוא נראה בערך בן שבע עשרה. איפה אתה גר? בוושינטון הייטס. איפה את? בכפר המזרחי. כמה זמן? שבע-עשרה שנים. וואו, בת כמה את? הרבה יותר גדולה ממך. חשבתי שאת בגילי. זה בגלל החושך. שתיקה. אני יכול לנשק אותך לפני שאת אומרת לי בת כמה את? לא. בבקשה? ממש לא. נשיקה קטנה? לא. בבקשה?
בת כמה את? הגעתי לניו יורק בגילך. אתה עוד מסוגל לעשות חשבון דרך האלכוהול? כן. אבל אני לא מצליח לחשב בן כמה הייתי. אלגנטי. אני יכול לנשק אותך שוב? לא. אבל את סקסית. רקדנו עוד קצת. סיפר שהוא כותב מחזות בספרדית לאוף-אוף-אוף-אוף-אוף-אוף ברוודווי לקהילה הלאטינית, ויש לו להקה של אמריקן פולק. בדיוק היה בוב דילן ברקע ואמרתי שאני אוהבת והסכמנו. דיברנו על לורקה, וההבדלים בין הדיאלקטים של הספרדית בדרום אמריקה ושניסיתי ללמוד ספרדית כשהייתי בת שש-עשרה אבל היה קשה כי זה היה לפני הטלאנובלות והיה רק רדיו עם חדשות, שעה ביום. דיבר על לאדינו ושהשפה הבסקית היא העתיקה באירופה אך נכחדת בגלל פראנקו. אמר שהמקסיקנית הכי יפה בעיניו וספרדית מפרו הוא לא מבין בכלל. ואז נצמד, ולי נעלמה לשון הלא ונישק. בת כמה היתה אמך כשניפטרה? בגילך. אפשר לקבל את הטלפון שלך? ממש לא. אבל את מעניינת ואני בטח לו אראה אותך שוב לעולם. לא. אפשר לנשק אותך פעם אחרונה? כן. די. ביי.
היימר הספיקאיזי, מוכר וופלס בלגים מאוטו אוכל המפורסם וופל ודינג’ס בעשרים ושתיים והשדרה השביעית. כך אמר. לפעמים בא לי ללכת לראות איך הוא נראה באור יום. ללכת?
הלוואתי מדונה פלור
Thursday, March 19, 2009
הלוואתי את האלוהים שלי מדונה פלור. כולי חטאים, לא רק שכתוב לא לעשות פסל ותמונה, עשיתי לי אלוהים מה זה כוס. בעלה הכוס של דונה פלור נפל מת תוך כדי ריקוד בקרנבל בבהיה. חוץ ממנה אף אחד לא היה עצוב. כבר יומיים שהמאהב הערום היפייפה הזה נמצא לצידי בכל שעה. הוא בא פתאום. נח על הספה כשאני על המחשב. קורא את הספר שתכננתי לקרוא כבר שנתיים ועושה לי צ’אנלינג של הסיפור. מסיים את כל הספרים שזנחתי באמצע שיש לי לגביהם רגשות אשמה, במיוחד אלה של חברים. עושה לי מסאז’ בכתפיים ולוחש לי סתמים משכרים באוזן. רגע, אמרתי שהוא ברזילאי? מזג האויר סביבו תמיד חם, עמוק יבש, עם בריזה. מלטף את הבשר. כזה של בלי בגדים. רוח בשיער. והריח שלו? ורדים, יין, וניחוח זיעת סייסטה. אלוהים יודע למה, אבל הוא מזכיר לי את ירושלים. אלוהים שלי לא מתאמץ על כלום. הכל בסבבה. בטבעיות מוחלטת (טוב נו, הטבע גם שלו וגם הוא) בניגוד הפוך לי. באיזי, האלוהים שלי. חמוד כזה! מושלם. אמרתי שהוא חולה עלי? ברור! כמו שאני אוהבת, אינסופי וברילאקס.
סיפרתי לדינה. מיד היא אמרה שגם היא רוצה אלוהים כזה. למרות שלא עשיתי כלום, קיבלתי את זה כמחמאה, ונהיה לי מתוק בלב. אין מה להגיד, האלוהים הזה שווה, שווה, שווה! אמרתי שאני מעבירה לה ברגע שאני מסיימת איתו. היה היסוס בצד שלה בטלפון. מיד הבנתי. מה יש לי להיות קמצנית? בעלה המת של דונה פלור, אלוהים שלי, הוא קוד-פתוח ורצוי לשכפל כמה שיותר.
שרירים
Tuesday, August 26, 2008
שנים שאני לא רואה אותן. נטושות למרגלות הראדיאטור. גם כשגר פה כבר נחבאו מאחורי כתמים שחורים בתודעה. אני מנקה סביבם, מגלגלת עם הרגל לנקות מתחת, מזיזה את דיסקיות הפלדה, מאבֶּׁקֶת חפיף והלאה.
אבל הבוקר קמתי עם רגש להרמת משקולות. רגש עז, אכזר, להרגיש את הדם בשיניים, לקרוע את השרירים, לחצות את קצה גבול היכולת אל הלא נודע, אל עומק הטסטוסטרון, אל לב החיה הרעה, כן. ולמרבה הפלא, כמו פרגוד קסמים, מה ששנים נחבא מול עיניי לפתע נגלה: המשקולות שהשאיר כשעזב. ככה יום-יום מול הפרצוף, למרגלות הרדיאטור. תפסתי עשרים פאונדז בכל יד והתחלתי לקרוע את האימא של הבבּייסֶׁפפּס:
אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע . . . חמש עשרה, שש עשרה . . . יאללה עוד קצת . . . שלושים וארבע, שלושים וחמש . . . . . . . . . מניאק . . . . . . . . . . . . מאתיים חמישים ושבע, מאתיים חמישים ושמונה, מאתיים חמישים ותשע . . . . . . מי יכול עלי? חיה רעה . . . . . . שלוש מאות שבעים וחמש . . . שלוש מאות שבעים ושש . . . . . . . . . . . . אלף תשע מאות ארבעים ושמונה . . . אלף תשע מאות חמישים ושש . . .אלף תשע מאות שישים ושבע . . . אלף תשע מאות שבעים ושלוש . . . אלף תשע מאות שמונים ושתיים . . . אלפיים ושש . . .