שנה אחרי שעזב, בא לאסוף את האפר. למה נזכרתי? הלכתי עם חברות לקריוקי. בשיר ג’ולין של דולי פרטון ניזכרתי באימו, כמו תמיד. בחודש לפני שהסרטן גמר אותה הייתי מתקשרת לעודד, להסיח את דעתה. הכימו טרף אותה. היתה הוזה שדים. סכינים מגועלות בדם. מראות מתנפצות. היתה שומעת צרחות ובוכה שהיא הולכת לגיהנום. שרתי לה שירים בטלפון. ג’ולין הכי אהבה. היתה אישה שקטה ודאגנית שבסניקיות היתה מסננת בלחש הערות ארסיות וגומרת אותנו מצחוק. אחרי זה חמשת הילדים קבלו כל אחד כלי קרמיקה חתום עם אפר ובקשה לפזר במקומות אהובים, כי אדליין שנאה בתי קברות.
הוא לא פיזר. היה לו קשה להיפרד. וכך קרה שכשעזב, האפר נשאר. כי אצלך הוא יותר בטוח, אמר. שמתי בארון כי לא יכולתי להסתכל על זה. לא בגללה. בגללו.
שנה אחרי ביקשתי שיאסוף אותה. הרגע נקבע כאשר איבד את התיק עם מפתחות לדירה לשעבר-שלנו, עכשיו-שלי. הוסיף בתיסכול, שבתוך התיק היתה גם טבעת הנישואין שעשיתי לו. סורי, אבל בוא מהר להחליף מנעול, אחרי זה נתאבל על האבדות.
שלושה ימים לפני שבא הוצאתי את הכלי מהארון ושמתי על שולחן האוכל. שלושה ימים דיברתי אליה, שיחות חולין, שיחות סתם ושיחות פרידה. ואז בא, החליף מנעול, החליף נורה, שם את האפר בתיק החדש, ורץ לפגוש את החברה שלו.
אתמול נפגשנו להחליף מתנות לכריסמס. בדרך הוספתי גם מתנת חתונה. בלב הודתי לו שהתגרשנו. למדתי. לא הכל צריך להגיד בקול רם.
הכל טוב.